הזבוב והרוח הקרירה

אני מרגיש את הרגליים הקטנות שלו הולכות על עורי. כרגע הוא על הרגל והחשש עולה בי שיגיע לפנים, ילך על השפה, או יכנס לתוך הנחיר. המחשבה על הזבוב מייצרת אי שקט. אני מתרכז בנשימה ושומר את הגב זקוף. לפחות חצי שעה כבר עברה, והרגליים המסוכלות משגרות אלי אותות כאב, שילוב של הרדמות עם כאבי שרירים, ואז היא מגיעה, הרוח הקרירה שמלטפת את פלג גופי העליון העירום. אני רוצה עוד ממנה, שלא תפסיק, נאחז ברוח "הנעימה", דוחה את המחשבה על הזבוב ונאבק באותות כאבי השרירים. כך בדיוק נוצר הסבל, וההבנה הזו מאפשרת לי לשחרר את הרוח "הנעימה" לדרכה, ולקבל שכאב השרירים הוא רק משהו שקורה. האבחנה בין הטוב ( הרוח) לבין הרע ( הכאב) מתחילה להעלם. הן נהיות רק שתי תחושות שנצפות. המגע הקליל של הזבוב על הכתף מגיע לתודעה בדיוק כמו נביחת הכלב המרוחקת. הגבול בין הבחוץ והבפנים נהיה פחות ברור. הגוף והזבוב הם כבר אחד. הוא פשוט שם כמתנה שעוזרת לתרגל. ברוך הבא זבוב. ללא אנרגיה ממני ענני המחשבות מתחילים להתפוגג. ענני הגשם הופכים לעננים כבשים, והנה בינהם שמש פתאום מפציעה.